Viki & Tom


נכנסתי לאוטו ונסעתי צפונה לגבעת אלה. מושב רגוע בעמק יזרעאל. עם הזוג יצא לי לשוחח קצת לפני, אבל לא יותר מדי. אז הגעתי בלי ציפיות, ועם רושם קלוש שמדובר בזוג זורם. בבית של וויקי קיבלו את פניי עם מלא אוכל ומלא חיוכים. וויקי עצמה כבר הייתה בתהליכי איפור, אז באתי לתת כיף והופעתי שהיא הסתכלה לי בעיניים, כמו רומזת לי, אני קולטת אותך, ויהיה לנו כיף ביחד. הרגע הזה פתח לי הצ׳אקרות, ומיד אחר כך כבר הרגשתי בנוח לגמרי. הסתובבתי בבית, חקרתי תמונות ישנות, אלבומים וכל מיני פריטים. וכמובן הייתה גם חתולה בישנית עם מעמד של אלילה בבית. כמובן שעל הדרך גם תפסתי קצת שוטים של האווירה בבית, ושל האיפור. אמא של וויקי הייתה מאוד מעורבת, תמיד לצידה תומכת ומרגיעה, וקיוויתי שכל האימהות יהיו ככה, למרות שלזכותן של האימהות ייאמר שרובן אכן ככה, כנראה משהו אימהי כזה שנדלק ביום עצמו. מי יודע. תום לא איחר לבוא והצית את הבית בצהלות, ויקי כבר הייתה לבושה ונראתה מאוד קורנת, שניהם נראו נינוחים וב״זון״. הם ידעו לאן הם רוצים ללכת, ונסענו אחריהם למטע זיתים חמוד עם נוף למושב שמשית. היה קצת חם, אז המשכנו לכיוון השטח ליד רכבת העמק, והצטלמנו עוד קצת שם. היה ברור מהר מאוד שיש ביניהם כימיה תוססת, שהם אוהבים צחוקים ושיגועים, ושהם ממש לא אנשים של תמונות רומנטיות ומבויימות. אז זרמנו אני ומאיה הצלמת, ולא ניסינו לכוון אותם יותר מדי. בשלב מסויים גם הגיעו קצת אחיינים מתוקים אז בכלל המצב יצא משליטה. ואולי, במחשבה שנייה, אלה השוטים הכי טובים

אם אתם עוקבים אחרי הבלוג, בטח כבר קראתם שהתפיסה שלי היא שחתונה היא קודם על סיפור משפחתי. הכל קורה במשפחה, כל מה שמעניין לפחות. הרגעים הקטנים האלה, של חתן שהפנים שלו מוארים כשהוא רואה את הבן דוד האהוב קופץ עליו, זה מה שנקרא ״פרייסלס״. את זה אי אפשר לביים, רק לחכות בסבלנות שהרגע יגיע. אצל וויקי ותום יצאתי עם השוטים הטובים ביותר שלי, שוטים של קבלת פנים בשעת השקיעה, הצבעים האדמדמים מחזקים את האופי המרגש של החברים שבאים, מחבקים, צוחקים, זורקים בדיחות ומפטפטים. וואלה, גם קבלת פנים יכולה להעיף באוויר!

השמש שקעה וגוונים כחולים החלו להציף את המרחב, מוזיקה של שיר כניסה החלה להתנגן ברקע. הקהל כבר היה ערוך בשורות מאלותרות לאורך ״מסדרון״ מאולתר, הרי הכל בשטח, זו הפעם הראשונה ואולי גם האחרונה שיש פה חתונה. קצת פרחים שנזרקים מידיים קטנטנות של שושבינים צוציקים, והנה הזוג מפציע מבין השורות. רגש כבר אמרנו?

החופה הייתה אלטרנטיבית, ולעניין. כל הנואמים תיבלו בחוש הומור, הכל זרם על מי מנוחות ונתן לנו הצלמים זמן להוציא את המיטב. הלוואי שכל החופות היו ככה, וחוץ מזה גם היה מרווח. אפשר היה לנוע ולתפוס הכל מכמה זוויות, החלום הרטוב של כל צלם חתונה.

וכמובן, לקינוח, איך אפשר בלי קצת צילומי רחפן, לתפוס את עמק יזרעאל במלוא הדרו מלמעלה, ממעוף הציפור. סרט החתונה שנולד מתוך היום הזה משקף, אני מקווה, את הצבעים הבהירים שרחצו את הזוג ואורחיהם במהלך כל שלבי היום. המצלמה כמובן רק נהנתה מכל הטוב הזה.